<h1>ספר התרומות שער מ"ו חלק ד'</h1>
<h2>דף לו:</h2>
וכן יש אפטרופוס אחר שמותר להלוות ממון אפטרופסותו ברבית קצוצה והוא גזבר ההקדש, וכדתניא בפרק הזהב [ב"מ נ"ז ע"ב] רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש. ושיילינן האי רבית דהקדש היכי דמי אילימא דאוזיף ק' בק"כ והלא מעל הגזבר. פירוש, כשהוציא מעות הקדש לחולין ולא הכניס להקדש תחתיהן כלום, והילכך כיון דמעל הגזבר נפק להו לחולין והוו להו להדיוט, פירוש משל גזבר, שהרי עליו לשלם קרן וחומש. ומשני הב"ע הא דקתני אין רבית להקדש לא בהלואה קאי אלא בהדיוט שקבל מעות הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור מד' סאין בסלע ועמדו מג' מפני שהוקרו, ואלו גבי הדיוט אסור לפסוק על הפירות עד שיצא השער וכאן אע"פ שלא יצא השער עדיין מד' פוסקין, וכדתניא המקבל עליו לספק סלתות מד' ועמדו על ג' מספק מד', מג' ועמדו מד' מספק מד', שיד הקדש על העליונה. רב פפא אמר הכא באבני בנין עסקינן. פירוש, לעולם בהלואה וכגון דאוזיף ק' בק"כ ודקא ק"ל והלא מעל הגזבר לאו במעות עסקינן אלא באבנים עסקינן וכגון שהלוה הגזבר מאה אבנים להדיוט בק"כ, ודקא ק"ל והלא מעל הכא ליכא מעילה וכדשמואל דאמר בונין בחול ואח"כ מקדישין. פירוש, כשהיו קונין אותן האבנים והטיט לא היו קונין אותן במעות ההקדש אלא קונין אותן בהקפה כדי שלא ימעלו בהן אם ישבו האומנין והעם עליהם ואינם הקדש עד שיהיו בנויות בחומה, הילכך אין לו מעילה לגזבר בהן, אע"פ שעדיין חול הם כיון שעומדות להקדש מלוה אותן אין כאן משום רבית. וכן הלכתא. מיהו ההקדש דידן דאיתיה ממון עניים, דהא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה [יומא ס"ו ע"א], ואם הקדיש סתם פסק הר' יוסף אבן מגש בפרק בית כור [ב"ב ק"ב ע"ב] מסתמא לעניים או לבתי כנסיות הוא, הילכך ה"ל כשאר ממון הדיוט ויש בו משום רבית ואסור להלוותו ברבית. וזו אינו צריך לפנים, דאחיך קרינא ביה ולא נקרא ממון הקדש כלל אלא מפני שהוא אסור לעשירים, הילכך אסור להלותו ברבית. ולא עוד אלא שנראה שאסור להלוותו כלל לא לישראל ולא לגוי ולעשות בו שום ריוח בעולם, אא"כ משתכר בו בדבר שהוא כגון כסף וזולתו, כדי שיהא מוכן כל שעה שיצטרכו לו עניים. וכמו ששנינו בשקלים [פ"ד מ"ב] מותר שיירי לשכה מה היו עושין בה, לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים. ומפרש טעמא בגמרא בשל הקדש מ"ט אין עניות במקום עשירות, בשל עניים מ"ט דילמא מתרמי ענייא וליכא למיתב ליה. וקי"ל כר"ע. ובכתובות פרק שני דייני גזילות [ק"ו ע"ב] קא מייתי לה אגב גררא. וכן כתב רבינו האיי גאון בספר המקח שער ס' דין מקח במה ראוי להרויח. הענין הראשון ממון ההקדש וענינו אין ראוי לאדם לא שיסחור בו ולא שיעשה בו שום ריוח בעולם, לפי שהוא לגבוה והוא אינו צריך לסחורת בני האדם דכתיב לי הכסף ולי הזהב. הענין השני ממון עניים והצדקות אינו ראוי שיסחור בו גזברם כדי לעשות בו ריוח אלא צריך שיהא מוכן בכל שעה ושעה [שיבאו] עניים שיהא מצוי במה שילקח להם מה שיאכלו או מה שיתכסו או שיהא מוכן כמו כן לפדיון שבויים, ואלו היה בסחורה לא היה מוכן להם כמו שיהיו הדמים מוכנין כשהן בעין. ועל זה גרסינן אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים ע"כ. אך נ"ל שאם נמצא אדם שיהיו נכסיו משופים ומהימן ושמע דינא ולא מקבל שמתא דרבנן ומשתכר בהן בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים שמחליפים את המטבע, מטבע מדינה זו במטבע מדינה אחרת, כל זה דבר מצוי בכל עת ובכל שעה, ובענין הזה מותר להפקידו להם להתעסק בם בזה קרוב לשכר ורחוק להפסד, כדין ממון יתומים [ב"מ ע' ע"א], דממון יתומים ומעות עניים אחד הוא לכל דבר, מדאמרינן בפרק שור שנגח [ב"ק ל"ו ע"ב] אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל היתומים אינן צריכין פרוזבול ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים, אלמא דחדא דינא דיינינן להו. והילכך כיון דקרוב לשכר ורחוק להפסד אינו אלא רבית דרבנן וביתומים ועניים לא גזרו. וכן נראה עיקר. ויש שרצו לאסרו אפילו קרוב לשכר ורחוק להפסד מטעם שבני העיר העשירים נהנין מאותו רבית, דניחא להו דכיון דקיצי עליהו, או אע"ג דלא קיצי כיון דרווח רווח. וזה אינו כלום, שלא אסרה תורה הנאה דממילא ברבית המותר למלוה וללוה, דא"כ היאך רבית מותר בשל גבוה כגון מעות בדק הבית ושל לשכה, והלא הצבור נהנין מהם וניחא להו בהך רווחא, שהרי מהם מוציאים תמידין ומוספין וכל קרבנות הצבור, והדבר ידוע שאם לא יספיקו אלו הם היו מביאין משלהם, ואעפ"כ כיון שעיקר הממון משל הקדש הרבית מותר בו ואע"ג דאית להו הנאה לצבור בההיא רווחא. הילכך אינו אלא ממון עניים שהוא כממון של יתומים שהתירו בהן קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל לא ילוונו ברבית, דאחיך קרינא ביה. ולא עוד אלא ששמענו מפי רב צרפתי כי נסמכו הרבנים להתירו להלוותו ברבית קצוצה לישראל, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה [ב"מ ס"ט ע"ב], וזה הממון אין לו בעלים ידועים שהרי יזכו בו אף הנולדים. ולזה אין אני מודה להם, שאני קורא בהם אחיך ואין אני קורא בהם בשל הקדש, דנכסי הדיוט הן והגזבר המלוה אותו הוא הנקרא שלוחם והוא נקרא מלוה ורבית הבא מלוה למלוה הוא ואסור בקצוצה.
<h2>דף לט:</h2>
וכן יש דרך אחרת שמותר לאדם להלוות ממון שהוא בידו ברבית שאינו אלא מדבריהם, והוא כגון אפטרופא הממונה על ממון היתומים שמותר להלוות מעות היתומים שהן בידו לאדם נאמן שיהיו לו נכסים רחוק להפסד וקרוב לשכר וא"ל תהיה נושא ונותן בהם, אם יש ריוח תתן להם חלקם מן הריוח ואם יש הפסד אתה תפסיד לבדך, שזהו אבק רבית שאינו אסור אלא מדבריהם ובנכסי יתומים לא גזרו. וכדגרסינן באי זהו נשך [ב"מ ע' ע"א] אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית, א"ל רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו, ואסיקנא דמותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואמר רבא לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו, א"ל מותבינן להו בידא דבי דינא ויהבינן להו זוזא זוזא, ומקשינן והא קא כליא קרנא, א"ל מר היכי עביד, א"ל בדקינן גברא דשפו נכסיה ומהימן ושמע דינא ולא קא מקבל עליה שמתא דרבנן ויהיבנא להו בבי דינא קרוב לשכר ורחוק להפסד. יש לעיין אם עבר האפטרופוס והלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה וגבה את הרבית ונתנו להם ממי מהם מוציאין אותו ומי משלמו, מי אמרינן דהוה ליה כהניח להם אביהם מעות של רבית שאין להם להחזיר. ואפילו הוי דבר המסויים ועשה תשובה ולא הספיק האפטרופוס להחזיר עד שמת אפילו בהא אין חייבין היתומים להחזיר, דהא באביהם אין חייבים מדינא אלא מפני כבוד אביהם [ב"מ ס"ב ע"א], אבל הני דלא מחייבי בכבודו מפטר פטירי. או דילמא אבוהון שאני דממונא דידיה הוה ההיא שעתא דאוזפיה ברבית ולנפשיה עבד איסורא וקרינן ביה יכין רשע וצדיק ילבש, אבל יתומים דמממונייהו עבד אפטרופוס איסורא ולצרכייהו קא עסיק עלייהו דידהו רמי לאהדורי ומנייהו אית ללוה למתבעיה, דבידיהו קא משתכח רביתא. ראיה לדבר דהא אמרינן [ב"מ ע' ע"א] משום דיתמי נינהו ספינא להו איסור, דאלמא אי מתהני מינה איסורא קא עבדי. ותו דאמרינן [שם] יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו, מדקא לייט להו ש"מ דאסור להו למשקלה ואינהו קא מהדרי ליה. ועוד ראיה משומר דיתמי דאם פשע ולא נטר תורא דידהו משלם מעליית אפטרופסין והדר גבי אינהו מנכסי יתומים, כדאיתא בקמא [ב"ק ל"ט ע"ב]. וכסברא בתרא מסתבר.
<h2>דף צד:</h2>
גם יש דרך אחרת שמותר למלוה להחזיק במעות שלקח ברבית, והוא כגון שמחלן אצלו הלוה אחר שידעו שניהם שאסור רבית עשו בזה הותר לו והמחילה מועלת לשניהם. וכדגרסינן בקמא פרק הגוזל קמא [ב"ק צ"ד ע"ב] ת"ר הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. פירוש, אלא שיש ללוה למחלו אצל המלוה אם רצונו שתהא רוח חכמים נוחה הימנו. והטעם, כדי שלא יהו נמנעים מלהשיב וכדי לפתוח להן דרך תשובה. ואמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו. פירוש, בימיו אירע מעשה שתקן הוא תקנה זו, דמעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה ואמרה לו אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפילו אבנטך אינו שלך, ונמנע אותו האיש מלעשות תשובה, באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי רבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. ומכאן יש מוכיחין דמדקתני המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא שיש ללוה למחלו לו ולהניחו אצלו, ובזה יצא המלוה ברבית מידי איסורו, מכלל שהמחילה מועלת ברבית. וכן בזה סברת הר"מ. וזה מה שכתב בספר משפטים [מלוה פ"ד הי"ג], הורו מקצת הגאונים ז"ל שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום, שכל רבית שבעולם מחילה הוא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, ולפיכך אין המחילה מועלת ברבית אפילו ברבית של דבריהם. ויראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה החזר לו וידע הלוה שדבר אסור עשה ויש לו ליטול הימנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל, ובפירוש אמרו חכמים אין מקבלין מהם והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו, מכלל שהמחילה מועלת, ע"כ. ואיכא דקשיא להו ההוא דגרסינן באי זהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב] וסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והא אמר רב נחמן גבי מוכר פירות דקל וכו', ומודינא דאי שמיט ואכיל פירי לא מפקינן מיניה, ומשנינן התם זביני ומהניא להו מחילה הכא הלואה ולא מהניא להו מחילה. והאי קושיא ליתא, דמחילה בטעות שאני, דמסתמא כיון דלא ידע לא מחיל ליה במלתא דאסורא כגון הלואה, אבל היכא דמחליה ולאו בטעות מחילתו מחילה ושרי.
וזה שכתבנו שאין מקבלין מהם ואם עבר וקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, יש לנו לישב דבר זה, כי כמה משניות ובריתות וכמה מעשים נמצאים בתלמוד שהיו מעשים וכופין את הגזלנין לשלם, כדאיתא בההוא דגזל נסכא מחבירו וכו' [שבועות ל"ב ע"ב], וההוא עובדא [ב"ק צ"ו ע"ב] דגזל [תורא] מחבריה ואזל כרב בהו כרבא ואתא לקמיה דרב נחמן ואמר להו זילו שומו ליה שבחאה דאשבח, אלמא שהם היו דנין לחייב הגזלנין לחזר גזלתן. גם בענין הרבית מצאנו בכמה מקומות שאנו אומרים רבית קצוצה יוצאה בדיינין, וא"כ דאין מקבלין מהם למה מטריחין הדיינין להוציא מהן הרבית. ואין לנו לתרץ ולחלק שכל אלו שדנין בהן החזרה בגזלה קיימת וברבית קיים עסקינן, דהא אפילו כשאינו קיים אנו מוציאים, וכדאמרינן באיזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"א] האי מאן דמסיק בחבריה זוזי דרביתא ומכר ליה בשכירות הבית ונפרע על ענין זה מדמי הרבית שהיה לו עליו [חצר דמתגרא בעשרה ואוגריה ניהליה בתריסר] כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן [מיניה], וזה הרבית בודאי אינו בעין, שכבר דר [בבית] והלך לו, אפילו הכי כופין אותו ונותן אותו שכירות משלם הואיל והיו דמי רבית בידו. על כן יש לנו לתרץ שרבי בימיו בלבד הורה ואמר דין זה ולדורו תקן אותו אבל לא נהגו בו לפניו ואף לא נהגו לאחריו. אלא שקשה לזה התירוץ זו המשנה שאנו מוצאין [ב"ק צ"ג ע"ב] כל הגזלנין משלמין כשעת גזלה, ואותה המשנה מסתמא רבי שנאה ובימיו היתה נוהגת. אלא שיש לנו לתרץ שלא נתקן תקנה זו אלא בגזלנין העוסקין בענין הגזל תדיר, כאותו מעשה דההוא גברא דא"ל אשתו אפילו אבנטך אינו שלך, שכל עסקו ומה שרווח בכל ימיו מן הגזל היה, גם המלוים ברבית כל ימיהם קמצו ממונן מעסק זה, ומאלו שנה רבי שאין מקבלין מהם, שאלו אם יבואו להחזיר לא יספיק להם את שלהם וישארו רקנין מכל ממונם ובזה יהיו נמנעים מלעשות תשובה, וירד רבי לסוף דעתם ותקן שלא יקבלו מהם כדי לפתוח להם תשובה, אבל מי שאינו גוזל או מלוה ברבית אלא דרך מקרה ואין עיקר עסקו בכך זה ודאי צריך להחזיר אף בימי רבי. ועל זה איכא דק"ל א"כ מצאנו חוטא נשכר שכל אדם שעסקו בגזל לא נקבל ממנו והוא פטור ואע"פ שעדין ממון הגזל בידו. על כן מתרצים שעיקר כל תקנת רבי לא היתה אלא במי שרוצה לחזור מעצמו בלא עשוי ב"ד ואנו מכירים בהם שדעתם לחזור אחר תשובה יפה, אבל מי שאינו חוזר מעצמו ודאי כופין אותו להחזיר, ועל כגון אלו נשנו כל הבריתות והמשניות שבתלמוד שדנין דיני הגזילה והרבית להחזירו מהן, אבל לא נתקנה תקנה זו אלא לשבים לרצונם. ואע"פ שאין אנו מקבלין מהם אינם יוצאים ידי שמים עד שיהו מחזירין, והאחר לא יקבל. וכדגרסינן בהגוזל [ב"ק צ"ד ע"ב] וכי מאחר דאין מקבלין מהם למה מחזירין, לצאת ידי שמים. וכל זה שפסקנו שאין מקבלין מהם ה"מ בשאין אותה גזלה עצמה קיימת או רבית עצמו או דבר המסויים, אבל אם היתה גזלה קיימת או הרבית דבר המסויים והרי הוא בעצמו בעין מקבלין מהם ורוח חכמים נוחה הימנו אם יקבל מהם. וכדגרסינן בהגוזל [שם צ"ה ע"א] והשתא דאמר רב נחמן כאן בגזלה קיימת כאן בגזלה שאינה קיימת אידי ואידי לאחר תקנת רבי ולא קשיא כאן בגזלה קיימת כאן שאינה קיימת. ומקשינן והא אבנט גזלה קיימת הוא ואפילו הכי אמר שאין מקבלין ממנו, ומשנינן דמי אבנט קאמר, וכולה מילתא כדאיתא התם.
החלק השלישי נפרש דברים שהן כמו רבית ואין בהם אסור לא מן התורה ולא מדברי סופרים. דע והבן כי יש דברים שהן ממין רבית והן מותרים ביד מי שהן ליהנות מהן, והוא כגון ראובן שהלוה מעותיו ברבית קצוצה ומת שאין מוציאין כלום מאותו רבית מיד הבנים והן אוכלין אותו ונהנין ממנו. וכדתניא בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"א] הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר. ולאו טעמא משום דרשות יורש כרשות לוקח דאמי אלא טעמא כדרבא דאמר טעמא דמילתא משום דקאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית, לדידיה קא מזהר ליה רחמנא לבריה לא קא מזהר ליה רחמנא. ואע"ג שהאב עשה תשובה ומת ולא הספיק להחזיר אין היתומים חייבין להחזיר אותן מעות מפני כבודו, הואיל וליתיה דבר המסויים דהא מעות נינהו, אבל אם הניח להן פרה וטלית וכל דבר המסויים ועשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת בזה בניו מחזירין מפני כבוד אביהן, אבל אם לא עשה תשובה ומת ברשעו אפילו מדבר מסויים פטורים הבנים מלהחזיר. דהכי גרסינן באי זהו נשך [ב"מ ס"ב ע"א] הניח להן אביהן פרה וטלית אמאי מחייבי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, ומשנינן כדאמר רבי פנחס בשעשה תשובה הכא נמי בשעשה תשובה. ומקשינן אי עשה תשובה מאי בעיא גביה, ומשנינן בשלא הספיק להחזיר עד שמת. הא למדת שאם לא עשה תשובה אפילו דבר מסויים אין מחזירין אותו.
<h2>דף קב:</h2>
וכן מותר אדם לומר לחבירו קח לי מאתים דינרין והתעסק בהם למחצית שכר והשמר שלא תלום אלא על משכונות של כספים ותשמרם כשמירת כספים שאין להם שמירה אלא בקרקע, ואם הוא משנה ומלוה אותם על דרך אחרת הרי הוא כפושע וחייב מן הקרן, ואם הותירו הותירו לאמצע. וחזינן לה מההיא דקאמר פרק הגוזל. וכן השיב הראב"ד שאם הרויח הרויח לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו, לפי שאין השתוף בטל בשביל פשיעתו. ואע"ג דאמרינן בעלמא [ב"מ ע"ח ע"א] המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן, הכא שאני שאין השתוף בטל בכך אלא הממון משותף והוא הפסיד על עצמו מתחייב בפשיעה ולפיכך הריוח לאמצע. וכדתניא בהגוזל קמא הנותן מעות ליקח בהם חיטים וכו', תנא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא אידך הותירו לאמצע כגון שנתן לו בתורת שותפות, ואוקימנא להך ברייתא כדרבי יהודה דאמר לא קני לה (אלא) בשנוי מעשה אלא כל המשנה ידו על התחתונה. וקי"ל כותיה. ואם על השנוי לא נסתלק השתוף קל וחומר על הפשיעה, ע"כ. ואיכא מאן דאמר מאן דמקבל עסקא וא"ל בעל העסקא אם מפסדת בחובות כלה פסידא לדילך ואי מתעסקת במשכונות ומפסדת כלה פסידא לדידי ואי רוחת שקלת פלגא, הרי זה קרוב לשכר ולהפסד ומותר, כההיא דחביתא דחמרא [ב"מ ס"ד ע"א] דכיון דמקבל עליה יוקרא וזילא אע"ג דאמר אי תקפה ברשותך שרי. ואיכא דמקשי עלייהו דאיכא למימר דהתם דרך מקח וממכר הוא דשרי הכא דבדרך עסק אסור. ולא היא שהרי (הראב"ד) [הראב"י] פירש על דרך עסק שהאחד מתעסק והריוח ביניהם ומקבלים בעלים יוקר וזול ומותר, ואע"ג שהשותף מקבל עליו אחריות המלוה, דקרוב לזה ולזה קרינן ליה ושרי. ותו ראיה מההיא דנכסי צאן ברזל דאיתיה בתורת עסק ומותר אם קבל בעל הצאן יוקר וזול ואם ימותו למקבל וחולקים גזה וחלב לאמצע ואם ימותו ימותו למקבל ומשלמן ומותר, (כדלקמן) [כדלעיל].
<h2>דף קיב.</h2>
החלק השלישי נפרש דברים שהן כמו רבית ואין בהם אסור לא מן התורה ולא מדברי סופרים. דע והבן כי יש דברים שהן ממין רבית והן מותרים ביד מי שהן ליהנות מהן, והוא כגון ראובן שהלוה מעותיו ברבית קצוצה ומת שאין מוציאין כלום מאותו רבית מיד הבנים והן אוכלין אותו ונהנין ממנו. וכדתניא בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"א] הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר. ולאו טעמא משום דרשות יורש כרשות לוקח דאמי אלא טעמא כדרבא דאמר טעמא דמילתא משום דקאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית, לדידיה קא מזהר ליה רחמנא לבריה לא קא מזהר ליה רחמנא. ואע"ג שהאב עשה תשובה ומת ולא הספיק להחזיר אין היתומים חייבין להחזיר אותן מעות מפני כבודו, הואיל וליתיה דבר המסויים דהא מעות נינהו, אבל אם הניח להן פרה וטלית וכל דבר המסויים ועשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת בזה בניו מחזירין מפני כבוד אביהן, אבל אם לא עשה תשובה ומת ברשעו אפילו מדבר מסויים פטורים הבנים מלהחזיר. דהכי גרסינן באי זהו נשך [ב"מ ס"ב ע"א] הניח להן אביהן פרה וטלית אמאי מחייבי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, ומשנינן כדאמר רבי פנחס בשעשה תשובה הכא נמי בשעשה תשובה. ומקשינן אי עשה תשובה מאי בעיא גביה, ומשנינן בשלא הספיק להחזיר עד שמת. הא למדת שאם לא עשה תשובה אפילו דבר מסויים אין מחזירין אותו.
